מכיתה לקבוצה

החזרה למירוץ החיים ולרף הציפיות של העולם, גורמת לתחושה שאתם לא עומדים בקצב. זה לא קורה סתם, וזה לא בהכרח חייב להימשך ככה.

איך יכול להיות, שדווקא למי שקרוב אלינו אנחנו מתקשים לעזור?

הילד שלנו משתף במשהו שהוא מרגיש, ואנחנו מיד מנסים “לסדר” לו את הבעיה. הוא חווה מצוקה,

אנחנו מעירים לו כי אכפת לנו, אבל במקום שירגיש שאנחנו איתו, הוא נאטם ומפסיק לשתף.
איך הוא יגדל אם לא נתקן אותו? למה כשאנחנו מתקנים