השבוע פגשתי נער שלפני חודש עזב את הישיבה, ובשום אופן לא מוכן לחזור אליה.
כששאלתי אותו מה גרם לו לעזוב, הוא ענה שנמאס לו להיות זנב לאריות. הוא הבין שהוא לא טוב בזה, והוא לא רוצה להעביר את כל חייו במקום שבו הוא מרגיש קטן, עלוב ונחות.
הבנתי אותו. אף אחד לא רוצה להיות במקום שמתחזק אצלו תחושת נחיתות.
שאלתי אותו אם לא היו לו טעויות תוך כדי תנועה.
הוא אמר שבוודאי שהיו לו. זה כל הקטע, הוא אמר. היו טעויות, ופתרתי אותן. ככה הבנתי עד כמה אני טוב בזה.
לא הבנתי, הקשתי עליו. אתה טוב בזה כי ידעת לתקן את הטעויות? חשבתי שמי שטוב במשהו פשוט לא טועה.
תשמע, הוא אמר, אני לא אמור לדעת הכול. זה נורמלי לטעות. אבל אני מרגיש איך אני משתפר, איך אני מתקדם, איך אני מתייעל. אני מרגיש איך היום אני כבר יותר טוב מאתמול.
אז למה בישיבה, כשלא היית מספיק טוב, נתקעת? למה לא התייעלת? למה כאן אתה לומד מהטעויות ולא נבהל מהן, ובישיבה נתקעת, הסתגרת, והגעת למסקנה, אחרי שנתיים של ניסיונות כוזבים, שזה לא בשבילך?
הוא לא ידע לענות לי.
מה הופך טעות למגדלת או לכזו שמרסקת ביטחון?
אין שום תחום שנתנסה בו ונגלה שאנחנו כל כך טובים בו, עד כדי כך שלא נתקל בטעויות. אנחנו בהכרח נפגוש אותן.
טעויות הן חלק מעקומת הלמידה הטבעית שלנו. היכולת לראות בטעויות חלק מתהליך של גדילה היא תנאי הכרחי להתפתחות שלנו. אנו מתנסים בדברים חדשים מתוך הנחה שנטעה ונלמד, וללא ההנחה הזו אין לנו יכולת לנוע קדימה.
הגדילה, שהיא תוצר של ניסוי ותהייה, גורמת לנו להתמלא סיפוק מהדרך, לחוות גאווה על ההתייעלות ולהתחיל לבסס זהות של מישהו שטוב בזה, שעבר דרך בזה, שצבר ניסיון ושיש לו יכולת יצירתית יותר מאחרים.
אבל משום מה, לא כל טעות מלמדת.
לא כל טעות מגדלת ומצמיחה.
באותה מידה שהיכולת לטעות מגדלת, טעויות גם יכולות לשבור אותנו.
הן לפעמים מספרות לנו שחבל לנסות שוב, שאנו לא בתחום הנכון, או שאסור שיראו שטעינו.
הן משתקות, מביישות, מערערות את הביטחון ומכווצות.
מה גורם לטעות של אדם אחד להיות מנוע של צמיחה, ולאדם אחר להיות כזו שמשתקת והורסת?
איך יכול להיות שעבור ילד אחד חוסר הבנה בשיעור מהווה הזדמנות לצמיחה, ואילו עבור ילד אחר אותה טעות בדיוק היא הוכחה מרסקת לכך שהוא פשוט לא שייך למקום?
איך פידבק הופך להתקפה?
דיברתי לא מזמן עם נער שסיפר על מתיחות רבה בינו לבין הוריו. הוא טען שלא מצליח להסתדר איתם והיה לחוץ מאוד למצוא מקום אחר לצאת אליו.
התכנון שלו היה למצוא עבודה, להרוויח מספיק כסף ולשכור דירה. זה היה חשוב לו עד כדי כך שהוא הוסיף ואמר שאם לא יצליח או אם התוכנית הזאת תיקח יותר מדי זמן, אין לו בעיה אפילו למצוא מסגרת שכוללת פנימייה לצאת אליה. שם הוא לא מסוגל להישאר.
שאלתי אותו מה כל כך נורא בבית. הוא אמר שהוריו כל הזמן מעירים לו ומקטינים אותו. ביקשתי ממנו שייתן לי דוגמה, והוא אמר שאפילו כשהוא מדבר בטלפון הם מעירים לו וגורמים לו להרגיש בן אדם דפוק.
למה אתה מתכוון? שאלתי. ביקשתי ממנו שיספר על שיחת טלפון ספציפית שבה זה קרה.
הוא חשב כמה רגעים ואז נזכר בשיחה שבה דיבר עם חבר ותכנן איתו יציאה למקום מסוים בחופש עם עוד כמה חברים. במהלך השיחה החבר לא היה החלטי והתלבט אם בא לו לצאת או לא, והוא התעצבן עליו.
ואז, משום מקום, אימא שלו התערבה. היא אמרה לו שהוא לא יכול לדבר ככה עם אנשים, שחבר שלו לא חייב לו כלום, שהוא כוחני מדי ושלא נותן לחבר שלו הזדמנות לבטא את עצמו.
הוא דיבר על זה בלהט. הוא היה ממש פגוע. נמאס לו שמבקרים אותו, שרואים בו חסר טקט ושמקטלגים אותו כלא לגיטימי.
תוך כדי השיחה הוא הוציא את הטלפון מהכיס, הקריא לי הודעה שאותו חבר כתב לו ואת התגובה שהוא שלח לו, ושאל אותי מה דעתי על ההודעה ששלח.
אמרתי לו שאני חושב שאם היה מעדן את התגובה שלו, היה לחבר שלו נוח יותר לענות לו. הוא ממש התעניין למה התכוונתי, והיה נראה שהוא רוצה לשמוע את מה שיש לי לומר.
זרמתי איתו.
אחרי כמה דקות, שאלתי אותו מה ההבדל. למה כשאימא שלו מבקרת אותו הוא כל כך כועס, ומולי הוא כל כך מתעניין במה שיש לי לומר?
הוא צחק ואמר שזה בגלל שאמא שלו מעצבנת.
אבל האמת היא שלא באמת הייתה לו תשובה.
*
אנחנו רואים את הילדים שלנו טועים כל הזמן. הם גדלים, מתנסים בדברים חדשים, מחקים יכולות שהיו רוצים לגלות שקיימות אצלם, מגלים את הכישרונות שלהם ומתפתחים בתחומים רבים.
הם טועים, וזה בסדר. אם אנחנו רוצים לראות אותם גדלים וחשוב לנו שהם יצליחו, עלינו להסתכל על התנסויות חדשות כמו על כניסה למקום עבודה חדש.
החיים דורשים צבירת ניסיון, רכישת כישורים וביטחון שמגיע עם הזמן.
בגלל שאכפת לנו מהם, חשוב לנו לתקן אותם. לתת משוב. לוודא שתהליך הגדילה נמשך ושהטעויות אינן מוטמעות והופכות לחלק מהם.
ולפעמים, במקרים מסוימים, הדאגה הזאת מובילה לתוצאה הפוכה.
אנחנו רוצים לעזור להם לגדול ולהתפתח, ואיכשהו זה הופך לטינה מרחיקה ומאיימת.
חשוב לנו שילמדו את הדרך הנכונה, ומשום מה המשוב שניתן מסמל עבורם חוויה מבטלת ומקטינה שהם יעשו הכל כדי להימנע ממפגש איתה.
אותן טעויות שמובילות ילד אחד לביטחון ומפתחות חשיבה יצירתית ויכולת לפתור בעיות, אצל ילד אחר שוללות את הביטחון וגורמות לו להתבייש בעצם העובדה שניסה וחשב שיצליח.
שני אנשים יקבלו משוב. עבור אחד מהם זו תהיה הוכחה לכך שאכפת ממנו, ועבור האחר זה ילווה בתחושה מכווצת.
האם יש דרך להבטיח שהתיקון שלנו בונה ולא תוקע?
פידבק בונה מול ביקורת משתקת: מה הסיפור שהילד מספר לעצמו?
אין שאלה אם פידבק נדרש או לא.
אף אחד לא מצליח בפעם הראשונה, ולכן לפידבק יש תפקיד. הוא הכרחי. הוא מספר לנו מה עובד טוב ומה עלינו לשפר. הוא גם מספר לנו איך אנו נחווים מבחוץ, והוא עוזר לנו להתאים את עצמנו למה שמצופה מאיתנו.
השאלה איננה אם פידבק נדרש או לא, אלא מה הסיפור שהוא נושא בתוכו.
או במילים אחרות – אנשים לא נשברים מהטעות שעשו אלא מהסיפור שהטעות מספרת עליהם.
היכולת שלנו להצליח, להתפתח, לגדול ולהתייעל תלויה במידה רבה מאוד בתחושת הקיום שלנו ובערך שלנו בעולם. ילד שמרגיש חכם יענה תשובות בקול בכיתה. ילד שמרגיש לא שייך ישתוק. ילד שמרגיש רע יתנהג בהתאם, וילד שמרגיש שנמאס ממנו ישתדל להטריד פחות.
כל חוויה נושאת בתוכה סיפור. אם הסיפור הוא מגדל, נתנהג כמו גדולים. אם הסיפור הוא מקטין, נתכווץ, או שפשוט לא נהיה שם.
ובאותה מידה, השאלה אם הפידבק יגדל או יקטין אינה תלויה בעצם קיומו של הפידבק, אלא במה שהפידבק הזה מספר.
יש הערה שמספרת שרואים אותי, שאכפת ממני ושאני ראוי ליותר מזה, ויש הערה שמספרת שהדרך שבה פעלתי אינה ראויה.
יש משוב שרואה בלגיטימיות את הטעות שנעשתה, ותחת הלגיטימיות הזאת מתאפשר התיקון. ויש משוב שמספר שהטעות אינה לגיטימית, ומאחורי אותו משוב, מסתתרים אובדן אמון ואכזבה עמוקה.
יש ביקורת שניתנת כחלק מתהליך, ויש ביקורת שמספרת שהטעות הורסת את התהליך.
יש פידבק שמראה את הדרך הנכונה תחת ההנחה שהגיע הזמן ללמוד אותה, ויש פידבק שמתרעם על כך שהצד השני לא ראה את הדרך הנכונה עד עכשיו.
הראשון מספר שסומכים עליי, רואים אותי ומעוניינים בגדילה שלי. השני מספר שהטעויות שלי בלתי נסבלות, שאני פחות טוב מהמצופה, ושההתעסקות בתיקון הטעויות שלי דורשת סבלנות חריגה.
הראשון יהיה מגדל. השני יכווץ ויצמצם.
הראשון יחווה כפידבק מגדל, והשני יחווה כביקורת משתקת.
*
בגיל ההתבגרות, גיבוש הזהות של הילד שלנו עומדת על הפרק. הצורך שלו לוודא שהערך שלו קיים ויציב גדול יותר מהכל.
זאת הסיבה שתחושת הביקורתיות והרגישות הגבוהה לסיפור שמסתתר מאחורי תיקון הטעויות הן עקב האכילס של מערכות היחסים בין הורים לילדים.
בהרבה מאוד מקרים, הן אלו שהורסות את הקשר. הן אלו שמרחיקות, והן הסיבה המרכזית לכך שמתבגרים משתפים פחות, חווים את הקשר עם הבית כמקטין ומסתירים את הבחירות או המחשבות שלהם.
האם זה אומר שעלינו לוותר על כלי למידה משמעותי כל כך? תלוי בסיפור. אם הוא מקטין, אין לו שום תועלת. ואם הוא מגדל, ממש לא.
אבל האמת היא שהשאלה איננה אם לוותר.
השאלה היא מהי הדרך לוודא שהפידבק שלנו נושא בתוכו את הסיפור הנכון, וחשוב שנכיר את שלושת המשתנים, שקובעים את החוויה שמתלווה לפידבק שאנו נותנים.
למה עכשיו?
המשתנה הנפיץ ביותר קשור לזמן שבו ניתן הפידבק.
פידבק מגדל ניתן בשעת כושר יעילה, קרוב לטעות וכאשר עדיין אפשר לעשות איתו משהו.
הבעיה היא שהרבה פעמים הפידבק ניתן מחוסר סבלנות, מתסכול או מתוך פריקה של לחץ ועצבים שהטעות עוררה. זה פידבק שניתן בשעת סערה, והוא בוודאי אינו מגדל.
יש שאלה פשוטה שיכולה לוודא שהתזמון נכון:
האם אני מוודא שהוא ידע טוב יותר בפעם הבאה, או שאני פשוט לא מסוגל לסבול טעות כזו פעם נוספת? האם אני עסוק בגדילה שלו, או בתסכול שלי? האם אני פועל ממקום אישי, או ממקום אכפתי? למי אנחנו דואגים עכשיו, לו או לעצמנו?
מה המטרה?
המשתנה השני שחשוב לשים לב אליו קשור למטרה שבה ממוקד הפידבק.
פידבק מגדל ממוקד במטרה, ורואה את מה שצריך להשתנות. הוא ספציפי, מצביע על המשתנים ושואף שהטעות תתוקן ולא תחזור על עצמה.
לעומת זאת, פעמים רבות הפידבק בכלל לא מצביע על מה שיצא לא טוב או על הסיבות שהובילו לכך.
הוא מפספס את המטרה, ובמקום להתמקד במה שחשוב, הוא ממוקד בזהות. הוא לא מספר לילד איך לקום מוקדם, אלא מספר לו שהוא מאחר כרונית. הוא לא מספר לילד איך להצליח במבחן בפעם הבאה, אלא מספר לו שהוא כישלון ושלימודים אינם בשבילו.
כל זה יכול להיחסך אם נשאל את עצמנו את השאלה הבאה:
האם אני יודע מה אני רוצה שישתנה בפעם הבאה? האם יש לי דרך לעזור לו לגרום לפעם הבאה להיראות אחרת?
התשובה יכולה להיות קשורה בדיוק של התוצאה שאו רוצים להשיג, או להיות ממוקדת בשיפור הדרך שמובילה אליה, אבל היא לעולם לא מניחה את הזהות שלו בתור הבעיה.
את הזהות אין לו דרך לשנות, וכשהיא מוצגת כבעיה אנחנו כמעט בהכרח מקבעים את הבעיה במקום לקדם אותו.
מה ההיגיון?
המשתנה השלישי שחשוב לא פחות מהשניים שהזכרתי קודם, קשור ליכולת שלי לראות את מה שהצד השני ראה ובגללו טעה.
המשתנה הזה, מספק לגיטימציה. הוא מניח שמאחורי הטעות יש היגיון, ורק כשאבין אותו, אוכל לעזור ולקדם את הצד השני, ולא פחות חשוב מזה – הוא מאפשר לצד השני לשמוע, שמה שיש לי לומר לו – מכוון אליו.
זה בסדר לא להבין איפה נעשתה הטעות ומה הוביל אליה, אבל זה חייב להיות משהו שהייתי רוצה לדעת, אם אני באמת רוצה שהפידבק יועיל ויוביל לשיפור של התוצאות.
הדרך הטובה ביותר לזהות את זה, היא השאלה הבאה:
מה הוביל לטעות הזו? האם מדובר בחוסר בכישורים, חוסר בנתונים, התגוננות שיצרה עיוות בתפיסה, או אולי למידה מוקדמת שגויה?
יש סיבה, שאני רוצה לדעת אותה לפני התיקון. כי אם אתקן בלי לדעת אותה, סיכוי סביר ששום דבר לא באמת ישתנה.
לגדל מתבגרים
אותו נער שעזב את הישיבה, עזב כי הטעויות שלו סיפרו לו שהוא לא מספיק טוב בשביל להיות שם. וממש כמה ימים אחר כך, כשהוא בנה ארונית, הטעויות שלו לימדו אותו שהוא משתפר וגדל.
ההבדל לא היה בטעות, אלא בסיפור שסופר סביב הטעות.
לפידבק יש כח לבנות, ובאותה מידה יש לו כח להרוס. זה לא אומר שצריך להיזהר ממנו או לחשוש להשתמש בו.
זה אומר לשים לב אליו, ולשאול את השאלות הנכונות.
האם זה הזמן הנכון?
האם ברור מה צריך להשתנות?
והאם הטעות והדרך שהובילה אליה מובנות?
קצת תשומת לב, ואנחנו מקבלים את אחד הכלים המגדלים ביותר שיש.
*
מתבגרים לא רגישים יותר לפידבק מכל אדם אחר. הם רגישים יותר לביטול עצמי.
הם לא צריכים פחות פידבק, הם צריכים פידבק שלא מוחק אותם.
ובמקום פידבק שמספר להם מי הם, הם צריכים פידבק שמראה להם מי הם יכולים להיות.
