אי אפשר לנהל איתו שיחה. הוא נכנס הביתה בלי לומר שלום, הולך ישר לחדר, סוגר את הדלת, ושוב אני נשאר בחוץ. לא רק מחוץ לחדר. מחוץ לעולם שלו. פעם ידעתי עליו דברים. לא תמיד ידעתי הכול, אבל ידעתי מספיק כדי להרגיש שאני חלק מהחיים שלו.
אני שואל, "מה נשמע?"
והוא עונה, "בסדר."
"איך היה היום?"
"בסדר."
"מה חדש?"
"כלום."
אני לא יודע להגיד מתי בדיוק זה התחיל. זה קרה לאט. בהתחלה עוד אמרתי לעצמי שהכול בסדר, כל נער צריך קצת מרחב, אבל בהמשך הרגשתי שאני מאבד אותו.
בערב אני מנסה למצוא רגע פנוי איתו, להתקרב. אולי עכשיו הוא יותר רגוע. אולי אם אשאל בעדינות זה יעבוד.
"בוא שב איתי כמה דקות."
הוא מסתכל על השעון, נאנח. לפעמים הוא מתיישב, אבל כל הגוף שלו אומר שהוא מחכה שזה ייגמר. זה כואב לי.
אני אוהב אותו. אני מוכן לעשות בשבילו הכול. באמת הכול. אבל לפעמים הוא מדבר אליי כאילו אני מפריע לו לחיות. כאילו עצם זה שאני שואל, כבר מוכיח שאני לא מבין כלום.
אם אני מתקרב, אני מרגיש שאני מלחיץ אותו. כשאני מתרחק, אני מרגיש שאיבדתי אותו. אני לא רוצה לרדוף אחריו, אבל אני גם לא רוצה לוותר עליו. וזה המקום הכי מתסכל. לא רק הריחוק כואב לי. גם חוסר האונים מול המצב.
יש לא מעט התנהגויות שמאפיינות את תקופת ההתבגרות, התרחקות והסתגרות נמצאות כמעט תמיד בבסיסן. המרחק הזה מייצר מתח, מאיים, ונלווית אליו תחושה שבכל רגע משהו עלול להסלים.
זה לא קורה ביום אחד. בהתחלה זה רק מבט שמושפל אל המסך כשאתם נכנסים לחדר. אחר כך התשובות שמתקצרות למילים בודדות, אתם מגלים התנהגות שלא מתאימה לקו החינוכי שלכם, נקלעים לוויכוח קטן שיוצא מפרופורציות, ואתם שם. דורכים על ביצים, נזהרים, מנסים להתקרב או נאחזים בכל הכוח בגבולות הבית.
באופן כמעט גורף, כשההתרחקות וההסתגרות מופיעות, מתעוררת תחושה של משבר. מתעורר הצורך להגן ולשמור, לבלום את הנסיגה ולוודא שהגבולות נשמרים.
זה נכון, בחלק מהמקרים. במקרים רבים זה פשוט לא שם. לרוב, מאחורי ההסתגרות הזו עומד צורך. אם נזהה אותו, ההתרחקות הזו תוכל להיות אבן דרך בתהליך הגדילה שלו.
איך זה נראה מהעיניים שלו?
מהצד של הנער אותו סיפור נראה אחרת.
מבחינתו, הוא כבר לא ילד. היחס שהוא מקבל בכל מקום בעולם חוץ מהבית שלו, הוא יחס של אדם בוגר. כולם מאמינים לו לזה, רואים אותו ככזה והתחושה היא שמכבדים אותו ככזה.
וההורים שלו? לא מבינים את זה.
כשהוא היה קטן, ההורים היו המקום הטבעי שאליו הלך כשקשה. היו להם תשובות, הם יכלו לפתור לו את הבעיות והוא נתן בהם אמון.
הוא היה בוכה, מתפנק מבקש או מתייעץ.
אבל הוא כבר לא שם. הוא רואה את עצמו כגדול, מצפה ליחס של גדול, וכל מי שמפקפק בזה או מערער על זה, מאיים עליו.
הוא מתבגר. הוא צריך להוכיח שהוא כבר גדול, ומבחינתו אם לא יאמינו לזה, הוא יהיה בבעיה. הוא חייב לוודא שהוא נתפס ככזה, וכל מה שמפריע לו לתדמית הזו, מהווה איום.
עליו להוכיח שהוא יכול להיות עצמאי, אבל הנוכחות של הוריו לוקחת ממנו את העצמאות הזו. הוא מרגיש שכל תנועה שלו נמדדת, כל שתיקה שלו מפורשת וכל מצב רוח שלו הופך מיד לנושא שיחה.
אז הוא עושה כל מאמץ להימנע מזה. הוא מרגיש שאם הוא ייתן להורה להיכנס לעולמו, משהו יילקח ממנו. אולי פרטיות, אולי כבוד, אולי שליטה או אולי משהו אחר.
כך או כך, מהעיניים שלו, הם עדיין לא עדכנו את התפיסה שלהם לגביו. הם, אלו שהחליפו לו טיטול והרימו לו את המוצץ בלילה, עדיין רואים אותו כאילו הוא שם. וכל עוד הם עדיין שם, הוא חייב להוציא אותם מעולמו. גם כדי שהם יבינו, אבל בעיקר כדי שהם לא יפריעו.
אז מה הוא בעצם אומר?
עבור הורה שרגיל להיות חלק מחייו של ילדו, כשהוא אומר ״אני לא ילד, עזבו אותי״, מתפרש כסכנה. מה הוא מסתיר? מה עובר עליו? מה הוא לא רוצה שנדע? מה קרה לקשר שלנו?
אבל לפעמים זה הרבה יותר פשוט מזה. לפעמים, הוא פשוט מתכוון למה שהוא אומר. אני לא ילד. אני מרגיש שאתם מתייחסים אלי ככזה. אני רוצה יחס אחר.
הגבולות שאנו מציבים לו, השאלות שאנו שואלים אותו, הניסיון לדבר איתו, הכל מתפרש דרך שם. הוא פשוט לא יודע להגיד את זה ככה, במילים מפורשות. אז הוא אומר, "די!" או "אין לי כוח." או "שחררו!"
כאן נוצר פער גדול. ההורה שומע דחייה או מפרש את זה כתמרור אזהרה למשהו גדול יותר שמסתתר, אבל לרוב, הוא בסך הכל מדבר על הצורך שלו
לא כל ריחוק הוא סימן למצוקה. לפעמים זה ביטוי של צורך בפרטיות, לפעמים עייפות, ולפעמים הוא פשוט מתבגר שמנסה לגבש זהות ולהיות עצמאי.
לפרש את זה כמצוקה ולהתגייס לעזרה, לראות בזה ביטוי של סיכוניות ולתגייס לשמירה עודפת, הופך די מהר את הבית למקום שמרגיש כאילו הוא מסוכן רגשית. מקום בו כל טעות שלו עלולה להפוך לאכזבה גדולה. כל גילוי לב עלול להסתיים בהרצאה או יציאה מפרופורציות. וזה מעמיק את ההסתגרות.
זה לא אומר שהוא לא רוצה שיראו אותו. זה אומר שהוא לא רוצה שיראו אותו ככה, בצורה שמקטינה עליו או לא מאפשרת לו להרגיש בנוח.
זה יכול להיות קצת מבלבל, כי נער שדורש שיעזבו אותו, יכול להיפגע כשבאמת עוזבים. הוא לא רוצה זלזול, כפייה או תחושה שלא רואים את מה שהוא מנסה להראות לעולם, אבל הוא לא רוצה שיוותרו על קשר איתו.
הוא רוצה מרחב, אבל לא נטישה.
ההתרחקות שלו לא מבטאת את סיומו של הקשר, אלא את הצורך שלו שהקשר ישתנה. שתהיה בו תחושה אחרת. שהוא לא צריך להיות קטן כדי לתחזק את מערכת היחסים הזו.
איפה זה הולך לכם לאיבוד?
די טבעי שהמתח שנוצר בבית והתחושה שאתם מאבדים משהו שיקר לכם יותר מכל, יגרום לכם לפעול ממקום הישרדותי. אתם מנסים להגן, לשמר, להחזיק במה שהיה פעם ולוודא שהתנהגויות או תפקודים מסוימים נשמרים. לרוב, הניסיון הזה רק מסבך את המצב.
כמעט על אוטומט, דווקא הניסיון להיאחז במה שיש משיג את התוצאה ההפוכה. ההסלמה במצבו ההתנהגותי וביחסו אליכם היא במקרים רבים ביטוי ישיר להסלמה במערכת היחסים שלכם איתו ולחוויה שלו מולכם.
זה די דומה לאדם שצועק שיש לו פצע, ובמקום לוודא שהפצע חבוש כראוי, נלחץ לו על האזור הכואב.
ההתנהגות שלו מעוררת אצלכם כאב שגורם לכם לפעול בצורה שמעוררת אצלו כאב. גם הוא מגיב לכאב הזה בהתנהגות שמעוררת אצלכם כאב, וחוזר חלילה.
אם נצליח לזהות את זה, נוכל להגיב לזה בהתאם: לעורר פחות מצוקה, לשחרר את מה שלא עובד או מייצר מצוקה ולאפשר את מה שהוא זקוק לו.
הנה כמה דוגמאות:
אתם מבינים שאתמול הוא היה במקום שבו הוא לא היה אמור להיות. זה מעורר לחץ, מפעיל את כל נורות האזהרה ואתם רק רוצים להבין.
מה קרה? איך הגעת לשם? הצוות של המסגרת ידע? עם מי הלכת? מה חיפשת שם?
אתם מתעניינים, כי אכפת לכם. אתם מתכוונים לטוב, ואתם צודקים. מולכם עומד נער שזקוק לשמירה הזאת.
נניח שהוא הלך לאותו מקום כי רצה להרגיש עצמאי, או שהיה חשוב לו שחבריו לא ילכו לשם בלעדיו. ובמקום להגיד לו שלא צריך ללכת נגד המסגרת כדי לוודא שהוא אכן עצמאי, המסר שהוא מקבל בין השורות הוא שלא סומכים עליו. שלא חושבים שיש לו את היכולת להבחין בין טוב לרע, שיוצאים מנקודת הנחה שמה שעשה היה לא מותאם, לא נכון או לא תקין.
נקודת ההנחה שם היא שהוא לא נענה לכללים. וזה – מחזק את התחושה שעליו לציית ושאתם לא תופסים אותו באמת כישות עצמאית. אח״כ, זה לא משנה אם תגידו שהוא גדול, בשטח ההתנהגות שלכם מספרת אחרת.
נערים רבים מדברים על השיחות שלהם עם ההורים שלהם כעל חקירה. הם מתארים שאלות שנשאלות ברצף, שנובעות מלחץ או חשדנות, שמייצרות חוסר נוחות.
כמובן שאם מדובר בנושא חשוב, צריך לדרוש עוד מידע, אבל לא ככה.
זה מתחיל בזה שלפני הניסיון להבין מה קרה, ננסה להבין אותו. בצורה פשוטה, עם שאלות פשוטות, שמאפשרות לו להתבטא. תחת ההנחה שיש שם היגיון מסוים, ורצון להבין את ההיגיון הזה. אפשר גם להתעניין. איך היה שם? איך הסתדרת? וואו, זה אמיץ שהלכת. אבל תדע שככה זאת לא הדרך.
כל שיח יכול להתקיים, אם הוא לא מכניס אותו לפינה, לא שולל ממנו את המרחב שלו, ומתוך פרספקטיבה שרואה את הנעליים שלו.
דוגמא נוספת ודי נפוצה קורית כשהנער אומר משפט אחד, וההורה משיב בהרצאה שלמה. על החיים, על העתיד, על אחריות, על כמה דואגים לו, על איך הדברים נראים מבחוץ.
מה שאתם אומרים יכול להיות נכון ומדוייק, אבל הוא בכלל לא שם. הוא לא מקשיב. הוא מתגונן. הוא ננעל. הוא אוטם את האוזניים ומניח שעוד לא הבנתם שהוא לא ילד.
לו רק הייתם נותנים רגע שבו הוא ירגיש ששמעתם לפני שדיברתם, שאתם מתעניינים וסומכים לפני שאתם נכנסים לעמדה המלמדת והמגדלת, אני מניח שהיה מקום לאותם דיבורים.
אין בעיה עם שיחות ארוכות. יש בעיה איתם, אם הן נתפסות כסוג של ענישה על זה שגיליתם או ידעתם על התנהגות מסוימת. וככה הן מרגישות אם הן קורות רגע אחרי חשיפה.
אגב, תיאורטית אין בעיה גם עם ענישה. הבעיה היא שהיא גורמת לו להרגיש משהו שהוא לא יכול לסבול. היא גורמת לו להרגיש קטן, נשלט, חסר אונים, מזולזל ועוד.
וזה הבסיס שחשוב לזכור.
לכל התנהגות יש מניע, ומאחורי כל התנגדות יש סיפור. זה נכון לכל התנהגות ורלוונטי לכל אדם. השאלה היא אם אנחנו מצליחים להבין את מה שהוא מתכוון לומר.
אין בעיה עם הצבת גבולות, ובהינתן שהוא נענה להם, זה אפילו בריא. אבל בתנאי שזה נעשה בצורה נכונה ומותאמת, שמקשיבה לצורך שלו ומאפשרת לו לחוות משהו אחר.
הוא זקוק לקשר שיש בו הדדיות, שבו הוא מרגיש מוערך ושהזהות שלו מקבלת תוקף. וככל שיהיה לו נוח יותר להרגיש כך, הוא יהיה רפוי יותר, נינוח יותר, קשוב יותר ומאפשר יותר.
הוא לא שונה בזה מאיתנו.
כולנו נאהב יותר להיות בחברת אנשים שמולם אנחנו לא צריכים להתאמץ כדי להרגיש שיש לנו מקום. לכולנו יהיה קל יותר להקשיב לדעה של מישהו שמעריך ומכבד את הדעה שלנו, ואצל כולנו תתעורר התנגדות מול מישהו שבטוח שהוא יודע ואנחנו לא.
וזה הרי כל מה שאנחנו רוצים. להישאר רלוונטיים, לדעת שהיכולת להשפיע עליו לא נגמרה, להיות בטוחים שהוא מערב אותנו ותופס את הדעה שלנו כרלוונטית.
אז למה שעליו זה לא יעבוד?
אז מה עושים?
השאלה מה עושים והרצון לקבל הכוונה ממוקדת, ישירה ורלוונטית הם לגיטימיים. ולמרות זאת, אין באמת תשובה אחת ברורה שאוכל לתת כאן כהוראות הפעלה.
לא בגלל שאין תשובה ברורה, אלא בגלל שהתשובה לא טמונה במה שאנחנו עושים, אלא במה שהוא מרגיש. אנחנו רוצים שהוא ירגיש אהוב, מכובד ובטוח. שהוא יוכל לעשות את הפוזות שלו בלי לשמוע כל הזמן שאנחנו לא אוכלים את זה או לא מאמינים לזה.
אנחנו רוצים להיות שותפים לגיבוש הזהות שלו ולניסיונות הגדילה שלו, במקום להיות אלו שמפריעים. ולכן, במקום להתייחס לניסיונות הגדילה שלו כהפרעה, עלינו לתת להם יחס מנרמל ומכבד.
זה מתחיל במיקוד שלכם במה שעובר עליו ולא במה שהוא עושה, ממשיך במיקוד במה שהוא צריך מכם ולא במה שאתם צריכים ממנו, השלב הבא הוא מתן לגיטימציה למה שהבנתם שקורה לו.
אחרי כל זה, אתם תראו שיש לכם שם מקום.
לדוגמה, אם הוא מסתגר ונורא חשוב לכם לדעת מה איתו, תגובה די מכבדת תהיה: ״אנחנו מבינים שזה ממש חופר לך, אבל אנחנו דואגים לך. לא כי אתה לא יודע להסתדר, אלא כי אנחנו לא מצליחים להירגע. רק תעדכן שהכול בסדר איתך״. או ״לא בא לנו לחקור אותך כאילו אתה לא יודע מה לעשות ופועל בצורה לא הגיונית, אז אנחנו צריכים שתעזור לנו להבין. מה קורה איתך?״
״אתה מרגיש שאנחנו מבטלים את דעתך? לא התכוונו לזה. סליחה. זאת לא הרגשה שמגיע לך להרגיש, ונשתדל לשים לב לזה בעתיד. אבל אפשר שנסכם שאם זה קורה שוב, אתה שם את זה על השולחן בזמן, במקום להחליט שעליך להתרחק?״
בכל אחת מהדוגמאות האלו, המקום שלו מתוקף, החלק שלנו מונח על השולחן, והשיח מוסט למקום שבו הוא טבעי. שיח בין אנשים.
הדברים האלה קורים לנו בטבעיות ובפשטות מול אנשים זרים, מבוגרים אחרים, הילדים של השכנים או כל מי שההתנהגות שלו לא מפעילה אצלנו את מנגנוני ההישרדות.
אני שם כאן את הדברים רק בשביל להחזיר את התנועה הטבעית הזאת, שקורית בכל קשר אחר, גם לקשר הזה.
זה מתחיל בלזהות את מה שעובר עליו, ממשיך בלהבין מה הוא צריך מכם ולוודא שאתם תופסים את זה כלגיטימי ולא מסתכלים על זה כקטנוני או תינוקי. לרוב, כל השאר יקרה בטבעיות. הכבוד, הנפרדות, הנינוחות והלגיטימיות.
בקשר כזה, לא רק שיהיה מקום לדעה שלכם, היא אפילו תהיה רצויה.
ואם מהדברים שנכתבו היה אפשר להבין שזה אומר לוותר לחלוטין על הגבולות, אז אני אגיד זאת שוב. זה לא אומר לוותר על הגבולות. יש להם מקום ותפקיד. זה אומר שלפני הצבת הגבולות, עלינו לוודא שהערוץ פתוח ושהם נשמעים.
