ראשית, להבין אותו/ה. כולנו עושים את המיטב על מנת להגן על עצמנו ולחיות בצורה טובה. גם אם זה נראה לנו תלוש מהמציאות – צורת החיים שלו/ה היא הטובה ביותר שמצא עד כה. ההכרה בצורך וההליכה לטיפול נתפסת כויתור על כל ההגנות ו'מערכת ההפעלה' שפיתח במשך שנים.
הניסיון שלנו מעיד שהרבה יותר קל לכוון לפגישת ייעוץ ולא לפגישה טיפולית. ההליכה לפגישה חד פעמית שעומדת בפני עצמה קלה יותר ונגישה יותר על פני הליכה לפגישה ראשונית שמצהירה על תחילתו של מסע שהוא/ היא אינם מעוניינים בה.
אנו מאמינים ובטוחים שאם יגיעו לפגישה ראשונית וחד פעמית במטרה להתייעץ, ויגלו בה שייתכן שיש דרך שתהפוך את החיים שהם חיים למהנים ומשוחררים יותר – ההמשך יהיה מבחירה וכמעט ללא התנגדויות.
אנחנו רואים שהוא צריך את זה, אז למה הוא בורח מזה?
אנחנו רואים מה הילד שלנו צריך, מנסים לתת לו את זה, ודווקא אז הוא מתרחק. מה מייצר את הפרדוקס הזה, ומה התפקיד שלנו שם?
