הרצאה לנוער המעלה את הקושי לבחור לגלוש מתוך בחירה, ולא כהרגל או אילוץ. בהרצאה יינתנו כלים לזיהוי הבעיה, זיהוי הטריגרים ופיתוח כושר שליטה עצמית. נכנסתי לטיקטוק לשנייה ולפתע עברו שעתיים, יש בעיה? היכן עובר הגבול, מתי עוצרים את זה, ואיך.
אהבתם? שתפו!
איך מציבים גבולות ברורים, ועדיין מתחשבים? האם יש דרך להגיב לזלזול וציניות של מתבגר, בלי להיגרר למאבקי כוח מתישים? ולמה זה קורה, דווקא ברגעים הכי חשובים?
אנחנו נזהרים. שלא ירגיש קטן. שלא יביע התנגדות. שלא יבין אותנו לא נכון. ואולי אין צורך להיזהר? אולי זה מה שמקטין אותו? אולי הגיע הזמן להפסיק
הוא רוצה לבד, אבל עדיין זקוק להכוונה.
כשאנחנו מנסים לשמור עליו, הוא מתרחק.
כשאנחנו מרפים, הוא מתדרדר.
מה הלאה? מה עושים מכאן? והאם
איך מציבים גבולות ברורים, ועדיין מתחשבים? האם יש דרך להגיב
אנחנו נזהרים. שלא ירגיש קטן. שלא יביע התנגדות. שלא יבין
הוא רוצה לבד, אבל עדיין זקוק להכוונה.
כשאנחנו מנסים
איך יכול להיות, שדווקא למי שקרוב אלינו אנחנו מתקשים לעזור?
הילד שלנו משתף במשהו שהוא מרגיש, ואנחנו מיד מנסים “לסדר”
אנחנו רגילים לחשוב שהבעיה בתקופות ללא שגרה היא חוסר יציבות.
אבל האמת היא שהקושי לא קשור בהכרח ליציבות, אלא
אבחנה מדויקת יכולה להיות מדהימה ומארגנת, אבל היא יכולה גם להיות מסוכנת.
מהי הדרך להיעזר בתוויות, מבלי לתת להם