ניסיון העבר מלמד אותנו שזה לא מומלץ. הדרך בה נביא אותו לפגישה הראשונה אינה משנה, היא תמיד עדיפה על פני ההגעה אליו לביתו. ביציאה מהבית והליכה למקום חיצוני יש הכרה ראשונית בכך שקיימת בעיה ונדרשת התערבות.
הגעה לבית יכולה לפתור את המצוקה הראשונית של ההתנגדות שלו להגיע לפגישה הראשונית, מניסיון – הפגישה השניה תהיה מורכבת הרבה יותר תחת המסר שאנו מוכנים להתאמץ יותר ממנו.
אנחנו רואים שהוא צריך את זה, אז למה הוא בורח מזה?
אנחנו רואים מה הילד שלנו צריך, מנסים לתת לו את זה, ודווקא אז הוא מתרחק. מה מייצר את הפרדוקס הזה, ומה התפקיד שלנו שם?
