ניסיון העבר מלמד אותנו שזה לא מומלץ. הדרך בה נביא אותו לפגישה הראשונה אינה משנה, היא תמיד עדיפה על פני ההגעה אליו לביתו. ביציאה מהבית והליכה למקום חיצוני יש הכרה ראשונית בכך שקיימת בעיה ונדרשת התערבות.
הגעה לבית יכולה לפתור את המצוקה הראשונית של ההתנגדות שלו להגיע לפגישה הראשונית, מניסיון – הפגישה השניה תהיה מורכבת הרבה יותר תחת המסר שאנו מוכנים להתאמץ יותר ממנו.
מניהול למנהיגות: איך להישאר הכתובת הבטוחה של המתבגר גם כשהבחירות שלו כואבות לכם.
הוא רוצה לבד, אבל עדיין זקוק להכוונה.
כשאנחנו מנסים לשמור עליו, הוא מתרחק.
כשאנחנו מרפים, הוא מתדרדר.
מה הלאה? מה עושים מכאן? והאם
